melech-he

למלך פוגל היה אופי שונה לגמרי. בהשפעת גיפס החל לכתוב שירה ושאף להיחשב כסופר במוחם של יהודים.
הוא היה טיפוס מעניין מאוד, הן ביחסו לאנשים וגם במיוחד בשאיפתו להתפרסם, לחלץ את עצמו מחיי העיר הקטנה ולצאת לעולם הרחב.
נולד ב-1898 למשפחה עובדת של אופים, הוא בקושי סיים את חידר [בית ספר יסודי] אבל לימד את עצמו לכתוב לא רק יידיש אלא גם פולנית וקצת רוסית וגרמנית. ואת המעט שלמד, היה עליו לרכוש לאחר שעות עבודתו בסדנת חייטות.
אחרי שסוף סוף הפך לביוב מכנסיים "מושלם" והתפרנס יפה, הוא לא חשב להתלבש לגמרי ולצאת לאולמות הריקודים כפי שעשו רוב בני מינו; בשעות הערב הפנויות התמסר לעבודה קהילתית ב"בית הפועלים", מה שקירב אותו לשמאלני פועלי ציון. עם זאת, הוא לא הפך לחבר מפלגה, וכאוהד, הוא עזר בעבודה - יותר בגלל אהבתו לאנשים מאשר למפלגה. באותם ימים, כשגיפס החל למלא תפקיד בשירת היידיש החדשה, הוקסם מלך פוגל גם מהרצון לכתוב שירה.
הוא תכנן תוכניות רבות להקים מצע משלו, הוצאה משלו בברז'ין. אולם, לא יצא מזה דבר. השירים ששיקפו את טבעו המאוכלס – הוויתו המבורכת, נפשו המאוהבת בפלוני – היו מיושנים מדי בסגנון ובצורה מכדי להדפיס בפרסומים של קבוצת הסופרים הצעירים בלודז'. הוא פורסם רק במדורים הומוריסטיים בעיתונים, כמו "למטרן" בלודז'ר טוגבלאט ו"רסיסים" בפולקסבלאט, אבל זה לא סיפק אותו. עלה בדעתו רעיון. הוא ישלם על הפרסום S'Feld [תחום] שפרסמנו באותם ימים, בתנאי שיריו יודפסו בו.
כך התפרסמו שיריו של מלך פוגל בשני מספרי שפלד. אבל שוב, הוא לא היה מרוצה, והוא החליט לפרסם ספרי שירים קטנים משלו. בשנים שבין 1926 ל -1939 פרסם שמונה ספרי שירים, שכמעט כולם הוקדשו לענייני ברז'ינר מקומיים - למשל, הרצח האיום בבז'זין, שיצא לאור בשנת 1926, ואחרים. הדבר הפריד אותו עוד יותר מהחבורה הספרותית, שראתה במלך פוגל כמי שסטה לחלוטין מהטעם הרגיל של אנשים וכמי שמחפש רק את הפופולריות שלו עצמו במקום להתעסק, כמו בראשית, בספרות היידיש. אולם זה לא הרתיע את מלך פוגל. וספריו היו יותר ויותר קשורים עוד פחות לשירה.
אולם עד מלחמת העולם השנייה שמר תמיד על קשר עם סופרי לודז'. הוא השתתף בכל אירוע ספרותי והמשיך לשלם עבור כל גיליון (בידיעה שיצירותיו לא יודפסו). בשבועות האחרונים לפני ספטמבר 1939 הוא הכין ספר גדול עם סיפורים ושירים ישנים של בז'זינר לפרסום וקבע עם מדפיס (ליבסקינד) סידור להפצתו. זה היה אמור להיות שיר הברבור שלו, תרומתו לספרות ולעיר הולדתו שאהב כל כך, שאותו ספד לו בצורה של אנשים רגילים וחלם עליו בדמעות (הוא היה שר את שיריו במנגינות מתאימות ושופך) דמעות בזמן שירה). אבל לא היה זה שהוא או בני הקרקע שלו [בני העיר] יהנו מעבודתו במשך שנים רבות.
בימים הראשונים של ספטמבר 1939, לאחר שהגרמנים כבר הפציצו את פולין, הוא בא אליי במבטים חוקרים ובמבטים דוממים, וכך רצנו ממרתף אחד למשנהו, מסתתרים מכדורים גרמנים.
בליל השישי בספטמבר 1939 החלטתי לעזוב את לודז' ולנסוע ברגל לוורשה. בבוקר השביעי בספטמבר אמרתי לו שהוא צריך לבוא איתי לוורשה. הלכתי לבית אחר לנוח את עצמי מהמסע ומהחום המייסר ללא רחמים. כעבור חצי שעה טסו מטוסים גרמניים והפציצו כמעט כל בית. בנס כלשהו, ברחתי בקושי. אבל כשניגשתי מאוחר יותר לביתו של פוגל, הבית עלה באש, ומלך פוגל נספה בלהבות.
יהי רצון שדברי יהיו נר זיכרון לנפשם היקרה, על החיים הצעירים שהאירו כל כך יפה.